פסק-דין בתיק גז"ז 35772-04-10

1.         ערעור על החלטת ועדה רפואית לעררים מיום 2.12.07 אשר התכנסה על פי חוק לפיצוי נפגעי גזזת, התשנ"ד - 1994 (להלן: החוק או חוק הגזזת).

2.         המערערת עברה בילדותה טיפולי הקרנות נגד מחלת הגזזת והגישה תביעה לפיצוי מכח החוק. עניינה של המערערת הובא בפני הועדה אשר קבעה לה אחוזי נכות בהתאם למספר סעיפי ליקוי, ובסך הכל 39% נכות משוקללים.

3.         המערערת טענה כי הועדה לא התייחסה באופן ענייני לחוות דעת פסיכיאטרית שהגישה וכי הועדה לא התייחסה לטענות לגבי ניתוח להסרת גידול מסוג מנינגיומה אותו עברה וגרם לה לפגיעה בשמיעה.

במהלך הדיון המערערת לא עמדה על הטענות בתחום הדרמטולוגי (עמוד 1 לפרוטוקול שורה 22).

4.         המשיבה טענה שיש לדחות את הערעור מאחר שהוא הוגש כשלוש שנים לאחר החלטת הועדה. לגופו של עניין, נטען שלא נפל פגם בהחלטת הועדה, אשר בדקה את המערערת ובחנה את המסמכים הרפואיים שהועמדו לעיונה.

שיהוי

5.         תביעה המוגשת לפי חוק הגזזת נדונה בפני ועדה רפואית. על החלטת הועדה הרפואית ניתן להגיש ערר לועדה רפואית לעררים וזאת תוך 60 ימים. כך נקבע בתקנה 6(א) לתקנות לפיצוי נפגעי גזזת (הגשת תביעה, הכרה בנפגע, קביעת דרגת נכות, הרכבת ועדות וסדרי עבודתן), התשנ"ה - 1995:

"ערר על החלטת ועדה רפואית יוגש בכתב, לועדה רפואית לעררים תוך 60 ימים מיום שנמסרה לתובע החלטת הועדה הרפואית, ויצויינו בו נימוקי הערר."

סעיף 14 (א) לחוק קובע כי "קביעת ועדת המומחים ניתנת לערעור לפני בית דין אזורי לעבודה". בסעיף זה אין התייחסות למועד הגשת הערעור.

ב.         בית הדין הארצי לעבודה נדרש לסוגיה זו וקבע:

"לכאורה, באין מגבלה בחוק או בתקנות לעניין המועד להגשת הערעורים, ניתן להגיש ערעור בכל מועד. עם זאת, גם באין מסגרת קצובה של זמן להגשת ערעור, חלים העקרונות הכללים המחייבים את הנוגעים בדבר לפעול בשקידה ראויה, בלא שיהוי ובתום לב ולנקוט הליך מתאים בתוךזמן סביר. אלא שכללים אלה גמישים ואין בהם כדי לקבוע מסגרת מסודרת ואחידה והם עשויים להשתנות ממקרה למקרה. ספק אם זה המצב הרצוי לו התכוון המחוקק שהרי יש מקום לקבוע מסגרת כלשהי של זמן במטרה לסיים את ההליכים המשפטיים הכרוכים בתביעות מכח החוק. תפקיד זה מוטל על המחוקק או על מחוקק המשנה ומן הראוי שהעניין יישקל על ידו".

(ע"ע (ארצי) 263/05 פלנר - מדינת ישראל, לא פורסם, ניתן 15.11.06 ור' גם בפסיקת בתי הדין האזוריים לעבודה - עב (ת"א) 7664/07 שחם - מדינת ישראל, לא פורסם, ניתן ביום 6.1.08; גזז (חי') 10253-05-09 כרוב-מדינת ישראל, לא פורסם, ניתן ביום 4.7.10).

ג.          לדעתי, העובדה שחלפו כשנתיים וחצי מאז החלטת הועדה, כאשר לא הוצג הסבר, הצדקה או הבהרה לשיהוי בפניה לבית הדין - למרות שהמערערת היתה מיוצגת הן בפני הועדה והן בבית הדין, מביאה לקבלת עמדת המשיבה בנושא. בנסיבות אלה, אין להשלים עם מצב בו המבוטח "ישן על זכויותיו, במשך פרק זמן של כשנתיים וחצי ממועד החלטת הועדה ועד להגשת הערעור מהוות פרק זמן בלתי סביר ועומד בניגוד לעקרון של סופיות הדיון.

ד.         בנושא זה ניתן לגזור גזירה שווה מההוראות מכח חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה - 1995 התוחמות את המועדים להגשת ערעור (למשל, תקנות הביטוח הלאומי (מועד להגשת ערעור על החלטות מסוימות), תשל"ז-1977). ההיקש נלמד הן משום ששני החוקים עוסקים בבטחון סוציאלי, והן משום שאחוזי הנכות הנקבעים על פי חוק הגזזת בהתאם לאמור בתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956.

העקרונות שנקבעו על ידי בית הדין הארצי בסוגיית ההתיישנות על פי חוק הביטוח הלאומי, יפים אף לענייננו:

"מהי המטרה בקביעת מועד התיישנות קצר בהגשת תובענה נגד המוסד לביטוח לאומי בעניין כגון זה שבפנינו?

נביא בקשר לכך מדבריו של בית ^-דין זה בדב"ע לח/0-95:

'ביטוח סוציאלי, מעצם טיבו ומהותו, מחייב שזכותו של המבוטח תמומש מהר ככל האפשר. וכשם שנדרש מהמוסד שיפעל במהירות סבירה למתן הגמלה המגעת, כן מצופה מהמבוטח שלא יתמהמה למימוש זכותו. למעבר הזמן משקל סגולי משלו, המחייב דחיפות ושקידה ככל שהמדובר במועד הפניה למוסד, בבירור הנתונים והפרטים הדרושים למתן הגמלה, בתהליך קבלת ההחלטה - כולל הפעלת שיקול הדעת. והוא הדין במה שנוגע לפניה לערכאה שיפוטית..."

(דב"ע מט/ 0-170 פרת - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כא 132 (1989).